כתבו: אילי לוי וצח בן שושן, ח'2
שלום לכל ניצולי
השואה שקוראים את זה,
למרות שאנו ילדים בני
14 ולא חווינו הרבה בחיים (וביחסית אליכם כלום), אנו יכולים להבין אתכם ואת כאבכם
הרב.
נושא השואה רגיש מאוד
לליבנו, וכאשר אנו מתארים את כול מה שקרה שם, ליבנו מחסיר פעימה.
אנו חווים עכשיו את
ילדותינו מה שלכם לא היה, אנו חווים חופש, מה שרק חלמתם עליו, וזה בסך הכל מה
שרציתם, להיות ילדים, שהולכים לבית ספר, שמתלוננים על שיעורים, יוצאים לשחק בגינה,
אבל במקום, חייתם כמו שלאף בן אדם לא מגיע לחיות, חיי סבל, חיים בלתי נסבלים. אנחנו
אלה שמתלוננים על מורים ועל שיעורים ועל הפרטים הקטנים בחיים, ואתם אלה שבאמת
צריכים להתלונן על כל מה שעברתם על חיים שהם בעצם לא חיים.
בזמן האחרון אנו
שומעים על בני נוער שמכים קשישים ובניהם ניצולי שואה, ואתם כבר קשישים, חסרי
כוחות, רוצים לחיות את שארית החיים ברוגע כי את כול הטראומות אי אפשר לשכוח,
ופתאום באים בני נוער ועל דבר שטותי מכים אתכם, זה פשוט בלתי נשכח ונסלח ובנוסף אכזרי.
ואותם אנשים תוהים
וחושבים לעצמם, "למה דווקא לי זה קורה ?, לא מספיק כל מה שעברתי בחיים, עכשיו
גם זה ??"
ולסיכום, אני עכשיו
פונה אל בני הנוער שקוראים עכשיו את הכתבה ישנם 200,000 ניצולי שואה שחיים כיום
בישראל וכל חודש בממוצע 1000 ניצולים נפטרים, אל תחמירו ותכפישו את שם הנוער
כיום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה