כתבה: יובל חיים,ח'1
יומני היקר,
יומני היקר,
ההרגשה להיות אימא היא נפלאה. אני מרגישה
שהשגתי את הדבר שהיה חשוב לי ביותר. כשאני מביטה בפניו של בני,שמואל,אין שאני
מפסיקה לחשוב על רגעי התפילה,המצוקה והתחינה שהייתי נוכחת בהם כל יום ביומו.
אינני שוכחת להודות כל בוקר לאלוהיי,אלוהיי
ישראל,אל חנון ורחום,המרחם בכל צרה ומצוקה.
אני מודה לאלוהיי על שבזכותו ילדי נמצא
וממלא את חיי באושר ובתענוג אין סופי,שכמוהו לא חוויתי מעולם.
כעת,בניתי משפחה,בית יהודי באמונה שלמה
ואין מי שיוכל להפיג את מה שיצרתי עד לעת זו.
המחשבה שבבוא הימים בני יהיה מוקדש לעד
ל-ה' היא מרגשת,אך גם מעוררת בי עצב.
אני יודעת שזוהי חובה שאין להתעלם ממנה
כלל,אך כשלא אראה את בני יותר,סבורה אני שאהיה כבולה ברגשות פנימיים נוראיים כפי
שהייתי כבולה בעבר.
אני לא יודעת איך יהיו חיי לאחר הפרידה
וסביר שהדבר לא ירפה ממני ולא ייתן לי מנוח.
מבטו התמים של שמואל יופיע מול פניי כל
דקה,כל שנייה בלעדיו.
אני מאמינה שאלקנה וכל משפחתי מסביב יעודדו
אותי. אני בטוחה באמת ובתמים שהיכל ה' הוא המקום הבטוח ביותר בשביל בני. זהו מקום
ללא סכנה. שכינת ה' קיימת שם,והרי ה' מגן על כל אחד ואחת מאיתנו.
אני מנסה בכל כוחי להעלים את הפחד והחשש,אך
לפעמים זהו באמת למעלה מכוחי!
אני באמת מקווה שיהיה לי את הכוח להמשיך
ושלא יעברו עליי עוד מצוקות ,תלאות ואבני נגף.
ה' עוז לעמו ייתן,ה' יברך את עמו בשלום,וכן
גם אותי.
חנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה